הנשים החרדיות שבעליהן הפסיקו להאמין: "הבנו שלא מפרקים בית בגלל פערי אמונה"

פנו למומחים של התקשרות זוגית

או חייגו עכשיו:

כל המאמרים

או חייגו עכשיו:

רונית הייתה בהלם כשהתברר לה שבעלה האברך חדל להאמין באלוהים. נעם הרגיש שהוא נובל בכל שבת, והחליט לצאת בשאלה בגלוי מול אשתו והסביבה. אישה אחת מספרת שתשעה תלמודי תורה סירבו לקבל את בנה, כי התגלה שבעלה חילוני. זוגות מעורבים שהתעקשו להישאר ביחד מספרים את סיפוריהם: "הרהורים על גירושים עלו, אבל החלטנו שלא. יש בינינו אהבה גדולה וחיבור חזק"

כתיבה: אליעזר היון // Ynet ידיעות אחרונות

תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?

השאירו פרטים ונחזור בהקדם:

איך מקבלת אישה חרדית את הידיעה שבעלה האברך כבר לא מאמין? השאלה המסקרנת ביותר במפגש עם זוגות מעורבים – יוצאים בשאלה החיים עם בנות זוג חרדיות, ומקיימים אורח חיים חילוני, לפעמים בסתר – נוגעת לרגע הגילוי של הסוד: ההלם, המשבר והקושי, שלעיתים מגיע אפילו לכדי תחושת בגידה.

"זה היה אחרי שהבת שלי נולדה", נזכרת רונית, שנחשפת כעת לראשונה, "ישבתי ערב אחד על הספה וזכריה חזר מהקורס שהוא לקח באותו זמן. הוא אמר משהו שגרם לי להבין שהוא כבר לא כל כך מאמין. אני הייתי ממש בשוק. הייתי אחרי לידה, צריכה גם להיות אמא וגם להחזיק את הרוחניות בבית, אחרי הגילוי. הרגשתי שהכול נפל עליי".

לא היו סימנים מקדימים?

"הוא התחיל ללכת ללימודים אקדמיים, ואני חשבתי שהעובדה שהוא הפסיק ללכת לתפילות היא בגלל העומס של הלימודים. לא האמנתי שזה משהו עמוק יותר".

תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?

השאירו פרטים ונחזור בהקדם:

"היו לי סופי שבוע איומים", אומר נעם, "לא יכולתי לסבול את השבתות הארוכות. סוף השבוע היה מרסק אותי. בימים רגילים הייתי פורח, ובסוף השבוע הייתי נובל. הייתי פקעת עצבים". זכריה מזדהה: "חוסר המעש והשעמום בשבת הפכו להיות יותר ויותר קשים. הייתי מסתגר בחדר ומנסה להסתיר את מה שאני עושה מהבת שלי. זה היה בלתי אפשרי"

זכריה (31) לא היה דתי-לייט; להפך. הוא בן לרב חשוב, בוגר הישיבות הליטאיות המוכרות והמובילות שנחשב לתלמיד מצטיין, צו"ל בעגה הישיבתית ("צדיק ורע לו", כלומר אדוק וחמור סבר). "הייתי צו"ל, כזה שמגדל פאות גדולות – בוקסות, ולא מגלח את הזקן. חיפשתי כל הזמן איך להיות יהודי טוב יותר", כהגדרתו.

כשזכריה ורונית התחתנו היה לשניהם ברור שהוא ילמד במשך שנים בכולל. זו הייתה השאיפה הטהורה של רונית, והיא שילמה עבורה מחירים. אלא ששנים ספורות לאחר שנישאו, הוא חדל להאמין באלוהים והפסיק לשמור מצוות.

"למעשה זה החל כבר בגיל 13, כשהעליתי בפני המשגיח בישיבה לצעירים תהיות על מושג הבחירה החופשית ולא קיבלתי מענה. זה היה שיח חירשים", הוא מספר. "לאחר שעזבתי את הכולל והשאלות הקשות מול התנ"ך ומול הדת התגברו, התחבטתי מול עצמי: האם אני מאמין או שפשוט לא. הגעתי למסקנה שאני לא מאמין עוד באל".

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה

במקרה של נעם בן-אריה (48), התהליך היה הדרגתי. "בכל פעם מת עוד חלק קטן מהאמונה שלי", לדבריו. "לא היה משבר אחד גדול ששינה סדרי עולם, למרות שאני מודע לכך שסקסי לתאר את זה ככה".

מות האמונה, והשהות בבית לצד רעיה אדוקה, הפכו את החיים לבלתי נסבלים עבור הגברים. "חד-משמעית, היו לי סופי שבוע איומים", אומר נעם, "לא יכולתי לסבול את השבתות הארוכות. סוף השבוע היה מרסק אותי. בימים רגילים הייתי פורח, ובסוף השבוע הייתי נובל. הייתי פקעת עצבים". זכריה מזדהה: "חוסר המעש והשעמום בשבת הפכו להיות יותר ויותר קשים. הייתי מסתגר בחדר ומנסה להסתיר את מה שאני עושה מהבת שלי. זה היה בלתי אפשרי".

מחשבות על פירוק החבילה וגירושים לא עלו?

"בוודאי שהרהורים על כך עלו", משיבים הזוגות ביחד, "אבל אז החלטנו שלא. יש אהבה גדולה, יש בינינו חיבור חזק מאוד, וגם קיבלנו לא מעט כלים בסדנה. הבנו שלא מפרקים בית בגלל פערי אמונה".

הסדנה שהזוגות מדברים עליה שייכת לעמותה בשם "התקשרות זוגית", שהוקמה לפני 15 שנים בידי הרב עמי ברעם ורעייתו אביטל (הוא חזר בתשובה, היא נותרה חילונית עד שכעבור שנים הצטרפה אליו גם כן). בסדנה, שבה השתתפו עד כה יותר מאלף זוגות, מקבלים הגברים והנשים כלים, פתרונות ותמיכה קבוצתית להתמודדות עם המשבר שתקף את חייהם הזוגיים.

הנשים וגם הגברים שהתראיינו לכתבה מספרים על התובנה הראשונה שהכתה בהם: "הגילוי הראשון והחשוב ביותר היה להבין שאת לא לבד, שיש עוד נשים ואנשים כמוך שחווים משבר דומה ומתמודדים עם אותו קונפליקט. ב-80 אחוז מהמקרים הבעל יצא בשאלה כמו במקרה שלנו, במיעוט של המקרים הוא חזר בתשובה והאישה נשארה חילוניות. המפגשים האלו נותנים לגיטימציה לנפש".

מרחב פרטי בשבת

קשה להפריז בגודלו של משבר שפוקד בני זוג על בסיס אמוני. נדמה שהשאלות הדורשות תשובות בהולות לא מפסיקות להיערם: האם בכלל אפשר, טכנית, לקיים זוגיות כזו? מה עושים בשבת? ומה ביום כיפור? איך אמורים לחנך את הילדים? כיצד מספרים להורים? איך תגיב הסביבה? מה יאמרו בבית הספר? אולי בכלל נכון להיפרד?

"זה היה ביום שישי לקראת שבת, ונעם פשוט בא והנחית עליי את זה", מספרת חגית בן-אריה (44), רעייתו. "היה בכי, תחושה שהחיים מתפרקים. חשבתי איך אפשר לחיות עוד ביחד, מה יהיה עם הילדים. אני רוצה שהם יהיו דתיים, אני לא רוצה מוטיבים חילוניים בתוך הבית. אלו היו התחושות הראשונות, חוסר אונים ממש".

נעם, נזכרת חגית, ראה את הלחץ ומיד ניסה להרגיע: "הוא הבטיח שמבחינתי מאום לא ישתנה, הבית לא יישבר. ביקשתי ממנו שנכתוב על דף איזה סטטוס-קוו ששנינו חתומים עליו". הסטטוס-קוו הראשוני של בני הזוג קיבל שפה, צורה והיגיון בסדנה של "התקשרות זוגית", וכמו זוגות רבים אחרים הם למדו לנהל חיים משותפים חרף השוני הקיצוני באמונותיהם.

בסדנה הם התמודדו עם שני היבטים מרכזיים: תקשורת ביניהם והתנהלות מול הילדים. כך למשל קבעו נעם וחגית, כמו גם זכריה ורונית, כללי התנהגות בשבת: האב נכנס לחדר, מה שמכונה אצלם בשם "המרחב הפרטי", שם הוא מדליק מחשב, משתמש בטלפון הנייד וכן הלאה. הילדים מודעים לכך ומקבלים זאת.

נעם זוכר היטב את הרגע שבו חגית הכניסה את הילדים לחדר וסיפרה להם ש"אבא חילוני, והוא לא שומר שבת". "אני מקשיב מאחורי הדלת", הוא נזכר, "ועולה לי חיוך גדול על הפנים. לא יכולתי יותר להתמודד עם החיים בשקר".

הרב עמי ואביטל ברעם: "משפחות לא מבינות שהילד ייפגע הרבה יותר, גם מבחינה נפשית אבל גם מבחינה דתית, אם הוא לא יראה את אביו. על פי הניסיון הרב שלנו, אנו מגלים שילדים שמקבלים את כל המידע על מה שמתרחש כעת בבית, עם החוקים הברורים שהאב והאם הסכימו עליהם במשותף – יוצאים בריאים בנפשם ומסוגלים לבחור את דרכם"

הילדים עצמם נותרים שומרי מצוות, ומי שלעיתים מקפיד על כך אף יותר, הם האבות – זכריה ונעם. "אני נזכרת באחד הסיפורים שעלו בסדנה, איך אבא שיצא בשאלה אמר לבתו שביקשה גלידה ולא זכרה מתי אכלה בשרי, כי עליה להתחיל לספור 6 שעות מעכשיו", אומרת רונית. "זה מה שמצופה מהאב לעשות בסיטואציה שנוצרה".

ובכל זאת, מה הסבירות שהילדים לא יושפעו מאבא שיושב בחדר וצופה בסרט בשבת?

"בסדנה הסבירו שלילד קשה יותר לראות את הוריו מתווכחים ומתקוטטים מאשר להכיר בשוני ביניהם. משעה שהילד יודע מה מתרחש והאירועים לא מוסתרים ממנו, הוא מתמודד עם זה טוב יותר. הוא מקבל את זה שאבא יושב בחדר עם הטלפון הנייד – כי כך אבא ואמא החליטו. הם גם החליטו, ביחד, שכעת הבית שומר על צביון דתי והילד צריך להתנהג כדתי, וכשיהיה בגיל 18 יוכל להחליט על דרכו".

ילדים יודעים להכיל מורכבות

ההכרה הזו, שהזוגות הגיעו אליה, אינה טריוויאלית. בסדנה היו גם מקרים שלא היה להם סוף טוב. כך קרה כשבני זוג חסידיים מבני ברק הגיעו כדי לקבל כלים להתמודדות, לאחר שהאב נטש את הדת, וחי חיי סתר כחילוני. האישה שהגיעה למפגש הראשון עם רצון טוב קיבלה לפתע הוראה מהרבנים שעליה להציב לבן זוגה אולטימטום: או שהוא חוזר באופן מלא לדת, או שהם מתגרשים.

הצעיר נכנס לדילמה איומה, וגם חשש שבעקבות הגירושים הוא לא יוכל לפגוש את בתו הקטנה. אבות שבחרו לעזוב את הדת מכירים לא מעט מקרים שבהם ניסתה הקהילה להרחיק מ"האב המקולקל והמסוכן" את הילדים ככל שניתן – ניסיונות המסבים סבל עצום לאב שמתלבט אם להוריד את הכיפה.

"זו טעות גדולה", טוענים בני הזוג ברעם, "המשפחות הללו לא מבינות שהילד ייפגע הרבה יותר, גם מבחינה נפשית אבל גם מבחינה דתית, אם הוא לא יראה את אביו. על פי הניסיון הרב שלנו, אנו מגלים שילדים שמקבלים את כל המידע על מה שמתרחש כעת בבית, עם החוקים הברורים שהאב והאם הסכימו עליהם במשותף – יוצאים בריאים בנפשם ומסוגלים לבחור את דרכם. במקרים האחרים, שבהם המשבר הגיע לפיצוץ ולגירושים, הילדים דווקא יוצאים בשאלה בשיעור גבוה יותר – שלא לדבר על הצלקות שנחרתות בנפשם".

ילדים, כך הסבירו להם פסיכולוגים בסדנה, יודעים להתמודד עם מורכבות. מה שהם לא יודעים לעשות זה לבחור בין אבא לאמא.

פשרות משני הצדדים

המצב החדש שנכפה על הזוגות מציב בפניהם מאבקים יומיומיים. מהרצון שבן הזוג או בת הזוג יצטרפו אליהם, ויֵצאו בשאלה או יחזרו בתשובה, הם נגמלו מהר. הם גם לא חפצים בכך, או כמו שאומרת חגית, "מחשבות כאלו עלו, גם מצידו, כשהוא הרהר 'מה היה קורה אם היינו הופכים שנינו לחילונים'. זה לעולם לא יקרה, וגם בסדנה המליצו לנו לזנוח במהירות את החלום. כך יהיה קל יותר".

רונית: "יש לי חברות שהולכות עם הבעלים שלהן לבר כשר ויושבות לצידם. אלו מקומות שבנות יעקב לא שיערו, גם בחלומות ההזויים ביותר שלהן, שהן תבקרנה בהם. יש דברים שאנחנו מתפשרות בהם. עושות צעד כדי להיות עם הבעל שלנו"

אבל גם אם החלום נזנח, ניסיונות התקרבות מתרחשים ללא הרף – ולא רק מצידו של בן הזוג החילוני, שמסייע לשמור על אווירה דתית ב"מרחב הציבורי" של הבית. "יש לי חברות שהולכות עם הבעלים שלהן לבר כשר ויושבות לצידם", מספרת רונית, "אלו מקומות שבנות יעקב לא שיערו, גם בחלומות ההזויים ביותר שלהן, שהן תבקרנה בהם. יש דברים שאנחנו מתפשרות בהם. לא בדברים מהותיים אמנם, אבל עדיין עושות צעד כדי להיות עם הבעל שלנו".

יש דברים שלא ניתן להתפשר עליהם, למשל הלכות "טהרת המשפחה"?

"זה נושא שבו אין הרבה מקום להתגמש ולזוז, אבל בסצנות אחרות בהחלט כן. לומדים כיצד אפשר לחיות ביחד גם בשבת, גם בפסח ואפילו ביום כיפור. מוצאים את הדרך שבה בן הזוג לא ירגיש 'חנוק' ובת הזוג לא תחוש שהבית הרוחני שלה מתמוטט. בסופו של דבר, לכל זוג בעולם יש את ההתמודדות שלו. בוא נאמר שזו ההתמודדות שלנו".

הנשים בסדנה מספרות שיש להן כבר קבוצת ווטסאפ משותפת, שבה הן מספרות, פורקות ומתייעצות: "אגב, זה גם כן אירוע שאינו מובן מאליו – איך יש לי, בחורה חרדית, סמארטפון? אבל עם כל הרצון שלנו להיות נשים צדקניות, אנחנו מבינות שאנו צריכות לעשות שינויים. יש לי גם רב חרדי אבל ליברלי, עולה מחו"ל שמוסכם על שנינו – ואיתו אני יכולה להתייעץ".

בקבוצות הווטסאפ מייעצות הנשים זו לזו מניסיונן, לעיתים המר. כך למשל סיפרה אחת החברות כי לא פחות מתשעה תלמודי תורה לא הסכימו לקבל את בנה. הם גילו שאב המשפחה חילוני ומתגורר בבית, וסירבו לאפשר לילד ללמוד במוסדות. לאמא, החינוך החרדי חשוב לא פחות מהרצון לשמור על שלמות הבית.

הנשים האחרות, למודות הניסיון, לפעמים מדברות עם ראשי המוסדות עבור חברתן, והן כבר יודעות גם לתת טיפים: "ייעצנו לה לגשת למנהל ולשתף אותו בסיפור בצורה של בקשת עזרה – 'אני צריכה סיוע כי בעלי לצערי לא בקטע החרדי, אבל רוצה לילדים שלי יהיה חינוך טוב'. היא ניסתה באופן הזה – וזה עזר".

אין תמיכה פורמלית

ההתמודדות עם סביבה לא קלה, ומחריפה כשכל האירועים הללו מתרחשים מתחת לרדאר, או בשפה המוכרת יותר – כשבן הזוג או בת הזוג "אנוסים", כלומר מסתירים את עובדת יציאתם בשאלה. זכריה סיפר כבר לאמו, אביו יודע ובוחר להתעלם, וגם חמיו וחמותו יודעים – אך את הכיפה השחורה הוא עדיין לא הוריד מראשו. "לפעמים הוא אומר: 'בא לי להוריד את הכיפה', אבל הוא לא עשה את זה בגללי. הוא יודע שזה צורם לי", אומרת רונית. תורמת לכך גם העובדה שבני הזוג מתגוררים בשכונה חרדית.

נעם, לעומתו, הוריד את הכיפה בגלוי: "הייתה לי תקופה קשה מנשוא. המונח 'יציאה מהארון' רלוונטי פה. היה לי קושי פיזי לנשום, כשהגיע תשעה באב או כשהופיעו חגי תשרי לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. זה השפיע עליי פיזית, והייתי מדוכא".

הרב ברעם סבור שההסתרה כרוכה בנזק ארוך טווח. "החיים בשקר לא בריאים – לא לבעל, לא לאישה, ובטח לא לילדים. כאיש מקצוע אני מנטרל את היותי חסיד חב"ד ושואף לפני הכול להשיב את החיים למסלולם", הוא אומר. "אנחנו מבקשים מזוגות שמגיעים אלינו במשבר של חוויית בגידה, או בתחושה של אובדן, לתת לנו הזדמנות ולהאמין שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, ומסוגלים להפוך את החיים הזוגיים לאפשריים וגם מאושרים".

הגישה שלכם מקורית, שלא לומר נועזת. היא מקובלת על רבנים מהמגזר החרדי?

"השאלה במקום. אני נפגש עם אדמו"רים ועם רבנים ומרצה בפניהם על הגישה של אביטל רעייתי ושלי. אני מקבל המון תמיכה ועידוד מתחת לשולחן. להגיד לך שאחד מהרבנים יצא ותמך בי באופן גלוי ופורמלי – לא אוכל. עוד לא, בטח לא מהמגזר החרדי. אנחנו מאמינים שזה עוד יגיע".