קרדיט לכתבה: מגזין נשים

כשאחד מבני הזוג חוזר בתשובה או בשאלה החיים המשותפים יכולים להיות הרבה יותר מאתגרים. עינב, איריס, מחול ונעמה הן ארבע נשים שבאות מעולמות שונים בתכלית, אך כולן חיות בזוגיות מעורבת ומתמודדות עם סוגיות דומות. הקשר שנרקם ביניהן נותן להן את הכוחות להתמודד ואת הרצון להצליח. אחיות לאהבה

צילום: דבי זימלמן
צילום: דבי זימלמן

 

תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?

השאירו פרטים ונחזור בהקדם:

אני מודה שגם אני נפלתי בשבי הסטריאוטיפים והסטיגמות. משהו בתמונה לא הסתדר לי. בלב הפסטורליה הירוקה של מושב גמזו שליד מודיעין טיפס ילד שובב על העץ. אמו ביקשה ממנו לרדת. אלא שהאם הצעירה לבשה שמלת קיץ אוורירית חושפת כתפיים, נעלה כפכפים ושיערה התבדר ברוח, בעוד הילד היה עם כיפה, ציצית ושתי פאות ארוכות משתלשלות משני צִדי ראשו. ילד חרדי ואם חילונית? מתברר שכאן המראה הזה בכלל לא חריג.

הנשים שהגיעו למפגש, דתיות וחילוניות כאחת, התחבקו זו עם זו בחום, מחליפות חוויות מהתקופה האחרונה ויודעות שכאן, בחמימות הזו של מרכז עמותת “התקשרות זוגית“, הן יכולות להיות הן עצמן, בלי הרמות הגבה או המבטים השואלים של הסביבה. הקהילה שנוצרה כאן נולדה מחוויה אישית של זוג אחד שחווה את התהליך המורכב על בשרו: עמי ואביטל ברעם.

לאחר נישואיהם עמי חזר בתשובה ואילו אביטל בחרה להישאר חילונית. לאחר שבע שנים היא עצמה בחרה גם כן לחזור בתשובה מתוך תהליך אישי שלה ולא מתוך כפייה או רצון של בעלה. בני הזוג שמו לעצמם למטרה לסייע לזוגות שבהם בן זוג אחד חזר בתשובה או חזר בשאלה והשני לא. הם הבינו היטב את עוצמת המכה שיכול תהליך כזה להנחית על בית בישראל, והם רצו לסייע לזוגות ללמוד לחיות יחד מבלי לפרק את המשפחה ומבלי שאחד מהם יצטרך לוותר על עצמו ועל רצונותיו.

ב“התקשרות זוגית“ יודעים היטב שזוגות כאלה לא מוצאים מענה: ייעוץ זוגי סטנדרטי כולל בדרך כלל רק עמדות חילוניות המתעלמות מההלכה, והתייעצות עם רב לא תמיד מצליחה להכיל את הצד החילוני. לכן, בסדנאות שמעבירה העמותה עובדים זה לצד זה מנחי קבוצות ופסיכולוגים חילונים יחד עם רבנים ומטפלים דתיים, לכולם ניסיון עשיר בגישור ובטיפול זוגי ומשפחתי.

רובד נוסף שזוגות כאלה צריכים להתמודד איתו הוא במישור החברתי וקשור בבדידות שזוגות אלו חשים: לא תמיד החברה החילונית או הדתית מצליחה להכיל זוגות מעורבים, ובדרך כלל אחד מבני הזוג מרגיש שם אאוטסיידר.

וכך מתוך הסדנאות החלה לצמוח קהילה לזוגות האלה: יחד הם יוצאים לטיולים משפחתיים, מארגנים מפגשים, מסיבות ואפילו שבתות משותפות שבהן יש מענה הן לבני הזוג הדתיים והן לאלה החילונים. הנשים שבחבורה, ששמחו לגלות שיש עוד זוגות במצבן ושהן לא לבד, מיהרו לפתוח קבוצות בוואטסאפ ונוהגות לסייע זו לזו ברגעי משבר.

תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?

השאירו פרטים ונחזור בהקדם:

צילום: דבי זימלמן
צילום: דבי זימלמן

כשהאדמה רועדת

אחרי החיבוקים והשלמת הפערים, הן מתיישבות לשוחח איתי ולספר איך הן, נשים מרקעים שונים ובעלות תפיסות עולם שונות, הפכו חברות ואחיות להתמודדות עם מציאות מורכבת.

עבור נעמה יעקבי (30) מלוד, מורה למוזיקה ואם לשלושה ילדים, השינוי בבית היה לא פחות מאשר רעידת אדמה, והיא נאלצה להתמודד לא רק עם השינוי של בעלה אלא גם עם התגובות של המשפחה המורחבת והסביבה. היא ובעלה גדלו במשפחות דתיות־לאומיות, ביישובים דתיים, שניהם בוגרי מסגרות החינוך הדתיות הקלאסיות, בעלה אף היה אברך בישיבה. הם נישאו, הילדים הגיעו לעולם והעתיד נראה ברור ובטוח. כך לפחות עד שבעלה יצא ללימודים אקדמיים במכון ויצמן, שם נתקל לראשונה באנשים בעלי דעות ברורות השונות מאוד מאלה שהוא גדל עליהן.

וכך לאט לאט החלו להיווצר סדקים באמונה שלו. “בבית זה התגלה בהדרגה”, מספרת נעמה. “בהתחלה הוא חיפף בתפילות, הפסיק ללמוד בחברותא. לאט לאט הבנתי שזה כבר לא יחזור אחורה. ואז יום אחד הוא אמר לי: ‘שבי, אני רוצה להגיד לך שאני לא מאמין יותר באלוקים. נגמר הקשר בינינו’.

בהתחלה הייתי בהלם. לשנינו היה ברור שנשארים יחד למרות זה, אבל לקח זמן לראות איך מסתדרים. ניסינו להסתדר לבד, אבל ראינו שיש כל מיני קונפליקטים שקשה לנו לפתור אותם בעצמנו. לא ידעתי איך לאכול את זה. לנו אין בכלל חילונים במשפחה. אנחנו מאוד דתיים מכל הצדדים והכיוונים.

דבר ראשון התחלתי לחפש באינטרנט זוגות מעורבים ובסוף הגעתי לאתר של ‘התקשרות זוגית’. הלכנו לסדנה, פגשנו בה זוגות עם פערים קשים אף יותר משלנו. היום אנחנו כבר יודעים לתת מקום אחד לשני”.

איך מסתדרים עם קונפליקטים סביב סוגיות הלכתיות?

“הטלטלה גרמה גם לי לבדוק את האמונה והדתיות שלי. בחרתי ‘לרדת’ ברמה הדתית כדי לשמר משהו אחר. כיום הבית דתי, הילדים במסגרות דתיות, הם יודעים שאבא שלהם בחר לא להיות דתי, הם כרגע דתיים וכשתהיה להם זכות הבחירה גם הם יבחרו. בעלי שומר שבת בחלל הציבורי, אבל בחדר שלו הוא רואה סרטים במחשב ובטלפון הנייד עם דלת סגורה כשהילדים לא נכנסים.

דווקא ככל שהם מודעים יותר, זה פחות מפריע להם. כיום הוא עובד במסגרת חילונית, הולך עם קרחת ללא כיפה, חילוני במראהו. בחוץ הוא אוכל מה שהוא רוצה. על הדברים שחשובים לי בבית במסגרת הדתית, אני לוקחת פיקוד והוא עוזר לי לשמר אותם. מאזן הכוחות קצת השתנה. כשאת דתייה מבית יש תפקידים מסורתיים – הגבר עושה קידוש ומוביל את ההלכה. פתאום אני הייתי צריכה להגיד מה חשוב לי לשמור. למזלי, בזכות הסדנה כאן שאליה הגענו יחד, הצלחנו להגיע לסטאטוס קוו שמתאים לשנינו”.

צילום: דבי זימלמן
צילום: דבי זימלמן

"רבנו כל הזמן"

איריס גלבוע (36) מרעננה, מטפלת באמנות ואם לשלושה ילדים, חזרה בתשובה לפני יותר משמונה שנים, כשהייתה בהריונה הראשון, ופניה מאירות כשהיא מדברת על עומק האמונה, כאילו התהליך קרה ממש עכשיו. בעלה לא חזר בתשובה בעקבותיה, אך היא מתקשה להגדירו כחילוני או מסורתי.”הוא לא באותו מקום כמו שלי, יש דברים שהוא כן מתחבר אליהם ומקיים אותם”.

לפני שנה הם הגיעו לראשונה לעמותת “התקשרות זוגית” בעקבות פרסומים שראו. “בהתחלה התנגדתי”, משתפת איריס. “המחשבה הראשונית הייתה שזה עשוי לקבע מצב שאני לא רוצה לתת לו חותמת, חשבתי שעוד שנייה הוא חוזר בתשובה.

בעקבות הסדנה והמפגשים כאן, ירדו לי הרבה אסימונים: מה המקום הנכון שלי ביחסים ובזוגיות, איך להתמקם מול בעלי, על מה לוותר. איפה אני קשה עם עצמי ואיך מתנהל הקשר שלי עם הדתיות והקב”ה. היום הילדים לומדים במסגרות דתיות, הבית כשר, ולבעלי יש את החופש לבדוק טלפון בשבת או להסיע את אימא שלו, אני לא נכנסת לשם”.

בשונה מבעלה של איריס, מחול גולדנברג (38) מתל אביב, אם לשני ילדים, ידעה היטב שהיא מתחתנת עם דוס, כלשונה, אבל רק אחרי החתונה הבינה כמה זה לא קל. בעלה עוז, בן למשפחה חילונית, חזר בתשובה כבר בגיל 13″. הכרנו בלימודי ספורט, והוא לא נראה דתי כשהכרנו, היה לבוש בגדי ספורט וכובע. פתאום בשבת הוא התלבש כמו דתי. היה לנו קשה מאוד. יצאנו במשך שנתיים, זו הייתה אהבה גדולה,  עינב: “בהתחלה אני נסעתי בשבתות, הוא יצא לתפילות ונפגשנו
כדי לעשות קידוש יחד; אבל כשנולדו הילדים החל עניין החינוך והיו שוב בעיות” ולא ידענו לאן לקחת את זה. התייעצנו עם רב שלא אהב את הרעיון שנהיה יחד, נפרדנו, אך האהבה החזירה אותנו להיות יחד, תחת החופה. אני בכלל לא רציתי חופה, אבל לא הייתה לי ברירה.

רק אחרי החתונה, כשכל האורות של האהבה המטורפת קצת נרגעו, הבנתי כמה קשה לי. רציתי לחיות והרגשתי שכל הקטע הדתי סוגר עליי. ב־2012 הגענו לסדנה שהייתה נהדרת ותומכת, אבל זה לא מספיק. אני מרגישה שצריך להמשיך את המפגשים כל הזמן. אני לא באה לכאן הרבה וכשאני מנותקת אני נופלת. אנחנו עובדים בערבים, יש לנו מכון אִ גרוף במשותף ואני מורה לפילאטיס, כך שזה מצמצם את האפשרויות שלנו להגיע למפגשים כאן וחבל, זו תמיכה חשובה עבורי”.

מחול מדברת באופן פתוח ולא מנסה לייפות את המציאות: “היום הבית שלנו דתי, אבל לי אין שום חיבור לזה, אני אפילו בנסיגה. לא מדליקה נרות, לא צמה בכיפור. פעם הייתי מקפידה על הדברים האלה. היום לא בא לי כלום. אני עושה דווקא של ילדה בת 13. בחוץ אני אוכלת לא כשר עם חברות, כי אני מרגישה שזה חונק אותי. אני בריב עם הדת. אני מאמינה שיש אלוקים וזהו. למה צריך לסגוד לו כל הזמן? עדיף שניסע לטייל. ילד אחד נמצא בגן פרטי חילוני והילדה הולכת לגן ממלכתי דתי של העירייה. בעלי שמח שהיא חוזרת ומספרת על החגים. בעתיד אשמח שהיא תלמד בבית ספר מעורב בצפון תל אביב. קשה לי לחשוב שהילד שלי ילך עם כיפה וציצית. בעלי מנהל אורח חיים דתי לגמרי, בחוץ הוא חובש כובע, בבית כיפה שחורה. לפני החתונה עשינו הסכם שבשבתות הולכים לים ורוכבים על אופניים כי השבתות הארוכות של הקיץ הן ממש התאבדות. אז את זה אנחנו עושים”.

עינב לוין בת ה־33 מכפר סבא מהנהנת במרץ כשמחול מדברת. היא בהחלט מוצאת כמה נקודות הזדהות. עינב, שנמצאת כעת בשלהי הריונה השלישי, הכירה את ארז בעלה כשהוא היה חילוני עם שיער ארוך ושרוואל. “דווקא אני באתי מבית מסורתי לייט. הזמנתי את ארז לקידוש אצלנו בבית. תמיד הייתה לו אהבה וזיקה ליהדות, בהתחלה הקסים אותי שיש לו ספרון תהִ לים באוטו. אחרי כמה ארוחות אצלנו הוא התחיל ללכת לבית הכנסת, ופתאום אחרי כמה חודשים הכול השתנה: הוא לא רצה לצאת בימי שישי אחרי הקידוש כפי שעשינו בעבר.

רבנו ונפרדנו פעמים רבות במהלך השנתיים שבהן יצאנו. הוא הגביר הילוך, והתחתנו כשהוא בתהליך התשובה ולי אין מושג לאן אני הולכת ולו אין מושג מה לעשות עם זה. בהתחלה אני נסעתי בשבתות, הוא יצא לתפילות ונפגשנו כדי לעשות קידוש יחד; אבל כשנולדו הילדים, סוגיית החינוך נכנסה לתמונה והחלו שוב בעיות.

אימא שלי הראתה לי כתבה על “התקשרות זוגית”, הגענו ולא עזבנו. “הסדנה די טלטלה אותי במפגשים הראשונים, זה נתן אישור לרגשות שלא נתתי לעצמי להרגיש. הרגשתי שעולמי סוגר עליי, זה כבר לא אותו ארז רוחני, הוא כבר היה עם כיפה וציצית, אני חוויתי תחושות של בגידה.

מיד אחרי הסדנה התחלתי לעבוד עם עמי ואביטל על שיווק כדי להגיע לעוד זוגות. היה לי חשוב להגיע לעוד זוגות כמונו כי אני הרגשתי היטב את הבדידות החברתית. מבחינת החברים החילונים הוגדרתי כדתייה, חברים הפסיקו להגיע אלינו הביתה. כשהבאתי לכאן עוד זוגות יכולתי גם לתת לעצמי גושפנקה שזה אפשרי.

כך אט אט נוצרה גם הקהילה שלנו”. כיום עינב היא זו שמארגנת את כל הפעילות הקהילתית של הקבוצה. עינב מספרת שבשנה וחצי האחרונות כמעט כל חודש יש פעילות: ערב נשים, ערב גברים, טיול ועוד. “הרעיון הוא להכיל גם עולם חילוני וגם עולם דתי ולהימנע מהגדרות.כאן אין הגדרות כמו שבת דתית או מסיבה חילונית”.

איריס: “זו הפעם הראשונה שגם אני וגם בעלי מרגישים טוב במפגשים חברתיים. תמיד בסביבה חילונית אני הרגשתי מנותקת ובמקומות דוסיים הוא הרגיש לא שייך. אין לנו חברים כמונו ואם היינו נוסעים לעשות שבת הוא סבל כי הוא הגבר היחיד שלא מתפלל. כאן אני מקבלת מענה דתי והוא מרגיש בנוח, זה מאוד מקל עלינו.

בשבתות המשותפות, למשל, יש תפילה ויש פאנל של שיחה על כוס קפה למי שאינו דתי”.

צילום: דבי זימלמן
צילום: דבי זימלמן

משפחה עם אתגר

כשהנשים האמיצות האלה נחשפות בפניי, בין אם הן דתיות או חילוניות, הן צוחקות מאותם הניואנסים ומדברות בפתיחות על הבושה וההסתרה שהיו מנת חלקן. “בהתחלה כלפי חוץ הייתי צריכה להתנצל” מספרת נעמה. “כי כל התהליך הזה הוסתר. רק בבית זה היה ידוע. יום כיפור אחד אני צמתי, הוא אמר: אני אדאג לילדים, לכי להתפלל. מישהי שמכירה אותי ראתה אותי בדרך לתפילה ושאלה: מה, כבר סיימו ותיקין? כי היא ידעה שהוא מתפלל ראשון בתפילת ותיקין ואז אנחנו מתחלפים בשמירה על הילדים. לא עלה על דעתה שהוא לא התפלל כלל. ואני קברתי את עצמי מתחת לבלטות. מה אגיד לה? אמרתי לה שהוא פשוט חזר מהתפילה.

לא רק שהוא טרף לי את הקלפים, אני גם צריכה לחפות עליו”.
איריס מיד מוסיפה: “אנשים כל הזמן מנסים להבין, כי זה משהו שמיד רואים בחיצוני, אני לבושה בבגדי שבת חגיגיים וכיסוי ראש והוא עם מכנסיים קצרים וראש גלוי. זה מעורר שאלות”. “אני התפדחתי מכל סממן חיצוני”, מחייכת עינב, “ישבתי במפגש הייטק, כולם עם חליפה ועניבה ופתאום בעלי מגיע עם ציצית וכיפה. זה הביך אותי. אנחנו כל הזמן נעים בין הטיפות. בבית מנסים לומר שאין הגדרות, כולם יהודים. יש סבא יהודי שנוסע בשבת ויש סבא יהודי שלא נוסע בשבת”.

מה עזר לכן בהתמודדות עם הבושה?
נעמה: “ככל שהקשר שלי בקהילה כאן העמיק, הבושה שלי נעלמה. היום אני מראה לעולם שאנחנו משפחה שעובדת על הזוגיות שלה. כיף לי שרואים. הבנתי שקיבלנו מתנה בזה שהוא חזר בשאלה. היה לנו טריגר לעבוד על הזוגיות שלנו. היו בעיות קודם, אבל על פניו נראה שהכול יפה וכולנו מזדהים עם אותם ערכים. היום בזכות הקהילה אני מבינה שכולם מתמודדים עם אותם דברים. אני לא משפחה מושלמת, אני משפחה עם אתגר ואני עובדת על האתגר שלי.

בסדנה גיליתי הרבה על עצמי כי זה היה כר מכיל שאמר: בואו תדברו על זה. הרבה דברים יצאו כאן. זה לא דת מול חילוניות, זה תקשורת והתמודדות עם התיקון האישי”

תמיכה דרך הוואטסאפ

כשהן בבית, עסוקות עם הילדים וההתמודדויות, ולא תמיד יש זמן להגיע לגמזו, הפתרון הוא קבוצת וואטסאפ מחזקת. “בקבוצת הוואטסאפ שלנו יש 60־70 בנות”, מספרת עינב. “בכל פעם שנגמרת סדנה מצטרפות עוד בנות”. הן כולן מסכימות שכאשר מדובר בהכנות לפסח או שבת אצל ההורים – רק הן מבינות את המורכבות של זוג מעורב במצב כזה.

“זר לא יבין זאת”, הן צוחקות, כשבין החיוכים והצחוקים משתרבבות להן מדי פעם דמעות של כאב, ולכולן זה טבעי לגמרי.
“אישה אחת בכתה לנו בוואטסאפ שבעלה לא מוכן לעשות ביעור חמץ וזה הרי תפקיד של הגבר”, מספרת איריס. “למחרת היא סיפרה שבסוף הוא כן ביער אותו. אחרת סיפרה שהם מטיילים ובעלה אמר שהילדים והוא אוכלים במקומות לא כשרים לפסח. תמכנו בה”.

“לגברים יותר קל ללכת אחרי הרצונות שלהם”, מוסיפה עינב בשקט. “הוא רוצה לחזור בתשובה או בשאלה, הוא הולך קדימה. אנחנו הנשים יותר מתלבטות, יותר מנסות להתחשב. לכן אנחנו זקוקות לתמיכה הזו”.

צילום: לאדה משניקוב
צילום: לאדה משניקוב

חופשי זה לגמרי בשניים

נעמה, מחול, עינב ואיריס מודות שאחד הצעדים הכי חשובים בתהליך של בניית זוגיות מעורבת טמון ביכולת לשחרר את הציפייה המוסתרת שבן הזוג ישתנה.

איריס: “לכל אחד יש בחירה, ואם לפני הסדנה היה לי קשה לתת לבעלי חופש, והייתי צריכה להחזיר אותו בתשובה, הסרתי את האחריות הזו מהכתפיים שלי. זה גרם לי לשחרר את המקום הזה ולהבין שהוא בוחר מה לעשות”. עינב: “למרות שאני מכירה אותו יותר שנים כדתי מאשר כחילוני, עדיין קשה לי לשחרר את המקום הזה, את הקושי לקבל את השינוי שלו. הוא שחרר ראשון. אמר לי: ‘תעשי מה שאת רוצה, תלכי לאן שאת רוצה, תהיי מאושרת.

ברגע שאת לא מאושרת, זה סימן שלא עבדתי על המידות שלי’. זה הקסים אותי, זה משהו שמצא חן בעיניי בחזרה בתשובה, שמנסים להיות אנשים טובים יותר, שהוא בתשומת לב על עצמו”.

ואיך קיבלה המשפחה המורחבת את כל המורכבות הזו?
“כשחזרתי בתשובה אבא שלי אמר לי: ‘את הורסת את חיי הנישואים שלך. את לא יכולה לעשות את זה, תאבדי את הילדים שלך'”, נזכרת איריס. “הוא היה בחרדות. הייתי צריכה להילחם מול כולם. זה הדהד את החשש שלי שלא ידעתי איך בעלי יכיל את זה. היום ההורים שלי הכשירו את המטבח, אבל היה צריך לעמוד מול הרבה כעסים, גם מול החמות”.

עינב: “כולם מפחדים שזה כל רגע יתפורר. הם מנסים להכניס אותנו לתבנית. מבחינתם אם הילדים בחינוך דתי, אז החילונית הפסידה. כאן בעצם אנחנו מבינים שהדברים אחרת. בעלי לא חב”דניק, והילדים בחינוך חב”ד, כי זו הייתה הפשרה הכי טובה שמצאנו בינינו. כאן בקהילה הזו הקלפים טרופים, הילד סופג הרבה חילוניות, ולסביבה קשה להכיל את זה”.

מה המקום של נושא האמונה בבורא עולם בתהליך הזה?
עינב: “אנחנו מנסים להימנע מדיבור תיאולוגי. זה לא מקדם אותנו. בהתחלה זרקתי את העולם המסורתי שהיה לי מהבית לכל הכיוונים בגלל התהליך שנכנס אליי הביתה. אולי רציתי לאזן, זה היה אנטי שפיתחתי. ברגע שהוא שחרר, שחררתי גם אני. השאלה היא לא אם יש או אין אלוקים, אלא מה אלוקים רוצה מאיתנו: מבחינתו הוא רוצה תרי”ג מצוות, מבחינתי הוא רוצה שאני אהיה אדם טוב”.

מחול: “כשבן זוג חוזר בתשובה הוא מצפה שעוד רגע זה יקרה גם לצד השני. בעלי היה בטוח בהתחלה שזה יקרה לי. בתחילת הנישואים שמתי מגבת רטובה על הפלטה כדי לייבש אותה והוא הוריד כי זה אסור, אני שמה והוא מוריד. חבר שלו דתי אמר לו: ‘אל תתנגד לה, ממילא עוד מעט היא תהיה דתייה’. היום בעלי כבר מבין שלא”.

נעמה: “בעלי לא הרגיש כמה טוב זה להיות יהודי, אבל אני הרפיתי מהציפייה שהפאזל יתחבר שוב כמו שהוא היה. גם אם בעלי יחזור אי פעם, הדינמיקה שונה. אִפשרתי לזה להיות דינמי, וזו הקלה גדולה”.

תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?

השאירו פרטים ונחזור בהקדם: